פרויקט עולמי לטיפול חרדות

להפוך את הטיפול בחרדות לפרויקט עולמי כמו החיסון לקורונה

בעולם הרפואה מתנהל ויכוח רציני מאוד בקשר להשוואה בין וירוס השפעת לווירוס הקורונה. רבים בעולם הרפואה אומרים שההיסטריה סביב הקורונה מוגזמת לחלוטין ושיש להתייחס לווירוס הזה כמו לכל וירוס שפעת. הם טוענים, וכנראה שיש לכך סימוכין רפואיים, שהרבה אנשים בסיכון נפטרים כל שנה מסיבוכי שפעת, אז מה פתאום הקורונה היא סיפור כל כך שונה. האם בשביל למנוע אותה צריך להרוס את הכלכלה העולמית, לנתק אנשים מבני משפחותיהם, להכניס מדינות שלמות לסגר ממושך. 

סביב הקורונה נוצרה חרדה. אם עובר מישהו ברחוב בלי מסכה, מיד כולנו מרגישים לא בנוח, מאוימים, כאילו שעוד רגע הוא הולך להדביק אותנו במחלה נוראית ומיד אנחנו מתרחקים ממנו. בעולם שלנו שבו כולנו מחוברים דרך מסכי טלוויזיה, אינטרנט, טלפונים ורשתות חברתיות, החרדה מתפשטת כמו וירוס הקורונה אבל עם מקדם הדבקה גבוה בהרבה. אנחנו ממש מדביקים אחד את השני בחרדה. לא מדובר רק בחרדה מקורונה, באופן כללי כולנו נמצאים בפחדים וחרדות שבהן אנחנו מדביקים זה את זה. 

למשל, פחד מהחמצה קיבל את השם FOMO. אנחנו רואים ברשת החברתית איך חברים שלנו יושבים במסעדה ונהנים מכל ביס, מיד אנחנו נדבקים ב-FOMO ומזמינים מקום באותה מסעדה. אנחנו מדביקים את עצמנו בחרדות לגבי עתיד הדמוקרטיה שלנו, העתיד הכלכלי שלנו, משבר האקלים ועוד הרבה פחדים וחרדות. זה לא שאין ממה לפחד, אלא שתחושת החרדה היא הבעיה. במקום שנתמודד עם האתגרים ביחד, בצורה מושכלת, אנחנו מדביקים זה את זה בחרדה, שהופכת לזעם על המצב או על האשמים במצב.

מכיוון שחרדה היא מחלה חברתית, הרי שגם התרופה שלה היא חברתית. במקום לזרוע פחד וחרדה אנחנו צריכים לזרוע ביטחון ותקווה. זה לא שצריך עכשיו להתעלם מהבעיות ולא לטפל בהן, אלא שחרדות רק מפריעות, הן עושות רק נזק ומתפשטות כמו אש בשדה קוצים. מציאת תרופה וחיסון לקורונה הפכו לפרויקט עולמי, כך הטיפול בחרדות צריך להפוך לפרויקט עולמי והבשורות הטובות הן שיש לנו כבר את התרופה בידיים. כל מה שנשאר הוא לחלק את התרופה לכולם.